מיאמי יכולה לעשות משהו?

עד עכשיו זה גמר ה-NBA החד-צדדי ביותר שהיה בשנים האחרונות. אפילו הגמר של 2018 היה יותר צמוד: המשחק הראשון הגיע להארכה וקליבלנד הובילה במשך חלקים ארוכים מהרבע השלישי, למרות שנגמר בסוויפ לגולדן של קרי ודוראנט. בסדרה שלנו ראינו שני משחקים מאוד לא מאוזנים כשמיאמי נמצאת בפיגור חד-ספרתי במשך 29 שניות במצטבר בשתי המחציות השניות.

באם אדביו אמור לחזור למשחק השלישי, אבל לא בטוח שגם הנוכחות שלו על המגרש תשנה משהו – בהרכב מלא, כשהוא וגוראן דראגיץ' בריאים, הם נכנסו לפיגור של 17 נקודות במחצית הראשונה ו-30 נקודות (בלי דראגיץ') ברבע השלישי של משחק 1 נגד הלייקרס. נשארו עוד שני משחקים לסדרת הגמר הלא-מלהיבה הזאת, ויש כמה דברים שהייתי רוצה לראות לפני הסוויפ המסתמן:

ביג בול במיאמי. הלייקרס לקחו יותר כדורים חוזרים בהתקפה, 16 לעומת 6, במשחק השני והצליחו להגיע בקלות לצבע. ההרכבים הנמוכים של מיאמי לא עובדים נגד קבוצה שמשחקת עם 3 שחקנים גבוהים מאוד ולכן מיאמי צריכה לנסות משהו אחר, בדומה למה שהיא עשתה בעונה הסדירה: דקות של באם אדביו כפאוור פורוורד לצד מיירס לנארד או קלי אוליניק. אוליניק טוב יותר עד עכשיו בסדרה בזמן שלנארד שיחק 9 דקות במשחק השני וראה את הלייקרס חוגגים עליו בצבע, אבל השילוב ביניהם יכול להפוך את ההגנה של מיאמי בפנים לקלה יותר. ג'יי קראודר, 2.03 מ' שמתפקד כפאוור פורוורד כל הפלייאוף, יורד לשחק כסמול בזמן שג'ימי באטלר חוזר להיות שוטינג גארד. זה מגיע על חשבון שחקן אחד.

דאנקן רובינסון לספסל. רובינסון נתן עונה סדירה נהדרת, אבל 2 מ-10 מהשלוש בגמר עד עכשיו. ברוב המשחקים של מיאמי הריווח שהוא נתן בהתקפה איזן את הנזק בהגנה אבל הוא לא פוגע בהתקפה וזה לא שווה את חוסר היעילות בהגנה. מיאמי שיחקו לפרקים אזורית (בעיקר ברבעים השני והרביעי) בניסיון גם להחביא את הירו ורובינסון בהגנה. התועלת של הראשון שווה את זה, של השני לא. אל תטעו: המשחק השני היה נגמר בשלב הרבה יותר מוקדם אם גרין וקלדוול פופ היו קולעים יותר מ-3 מ-19 מחוץ לקשת. זה לא יחזור על עצמו. בהנחה שהוא לא תופס יום מהשלוש הוא לא צריך להיות על המגרש. ספולסטרה הבין את זה לקראת דקות הסיום ולכן לא ראינו את רובינסון על המגרש ברבע האחרון ליותר מ-5 שניות.

דריק ג'ונס ג'וניור צריך לקבל דקות. מוטת ידיים של 2.13 מ' הופכת את DJJ לאחד השחקנים הארוכים ביותר של מיאמי ולשחקן שיכול להיות שימושי נגד הלייקרס הארוכה והגבוהה. הוא היה טוב נגד הלייקרס בעונה הסדירה ויכול להיות מסוכן כסמול או פאוור פורוורד לצד גבוה אחר. אין למיאמי אופציות עדיפות על הספסל או המגרש בהגנה והוא יכול להפוך את החיים של מוביל הכדור מ-LA, בין אם זה לברון או רונדו, להרבה יותר קשים.

הבעיה היא שגם שלושת הדברים האלה לא יספיקו. דריק ג'ונס זה לא שחקן שמנצח גמרים ושני הגבוהים שמיאמי תעלה הם לא קווין דוראנט ודריימונד גרין. עד עכשיו הלייקרס שולטת בכל פרמטר של הסדרה הזאת ולא סביר שזה ישתנה – לברון ג'יימס ואנטוני דיוויס משחקים ממש טוב, אבל עדיין לא הגיעו למצב של משחק צמוד כשהם צריכים להשתלט עליו. לכן בהנחה שמיאמי לא תקלע פתאום ב-50% מהשלוש או שג'ימי באטלר לא יתן משחק של 40-50 נקודות הסדרה הזאת גמורה. חבל שפלייאוף כל כך טוב נגמר בסדרת גמר כזאת חלשה.

דוק ריברס בפילדלפיה

המחשבה הראשונה שלי, כשראיתי את המינוי, לא הייתה חיובית במיוחד: ריברס לא הצליח עם סגלים מוכשרים במיוחד בקליפרס וראינו לא מעט שחקנים שלו (החל מגרנט היל באורלנדו, דרך קווין גארנט בבוסטון ועד כריס פול, בלייק גריפין ופול ג'ורג' בקליפרס) לא מצליחים להתמודד עם פציעות ולא מגיעים במצב האידיאלי לפלייאוף – לא בדיוק נקודת ההתחלה שרוצים למאמן של ג'ואל אמביד. הקבוצות של ריברס לאורך השנים הגיעו לשיא שלהן מוקדם מדי או שלא הגיעו אליו בכלל, בדומה למה שקרה העונה, כשהוא לא הצליח להביא קבוצה של קוואי לנארד ופול ג'ורג' לגמר האזורי.

מצד שני, ריברס נותן לפילדלפיה משהו שלא היה לה על הקווים מאז לארי בראון: מאמן מוכח. קשה לראות את הסיקסרס עושים לריברס מה שקרה עם ברט בראון שסבל משינויים משמעותיים בסגל פעם בכמה חודשים. ריברס הצליח לפתח קליעה מרחוק אצל בלייק גריפין ואולי יהיה המאמן שיצליח לגרום לבן סימונס להתחיל לזרוק ולג'ואל אמביד להכנס לכושר שיאפשר לו להיות יעיל ברבע הרביעי. הקבוצות של ריברס, כמעט בכל שלב בקריירה, היו מנצחות או קונטנדריות. מועדון שסבל שנים מאווירת טנקינג ו"פרוסס" יכול להרוויח מזה. ריברס אלוף NBA לשעבר שניצח מעל 50 משחקים ב-8 עונות (9 כולל 49 מ-72 השנה) – משהו שפילדלפיה לא הצליחה לעשות בשנה שעברה.

לכן יכול להיות שמדובר בשדרוג על ברט בראון – התנהלות שקטה יותר ומאמן שידרוש ואולי גם יקבל יותר מאמביד וסימונס. ריברס מבין כדורסל ויכול להוציא מהם יותר בעונה הסדירה, במיוחד בהתקפה (בכל אחת מעונותיו בקליפרס היא הייתה אחת מעשרת הראשונות בדירוג ההתקפי באן.בי.איי), אבל הבעיה של פילדלפיה בשנים הקודמות לא הייתה ניצחונות בעונה הסדירה אלא היכולת להוציא מעצמה 110% בפלייאוף. עכשיו הם החתימו מאמן שאיבד 3 פעמים יתרון של 3-1. זה שיפור מהמאמן הקודם, אבל לא שיפור מספיק גדול בשביל שיהיה אפשר להתחשב בהם כמועמדים לתואר. הבעיה הגדולה נשארה הסגל מסביב לאמביד וסימונס או ההתאמה בין שניהם.

המעגל

המינוי של ריברס בפילדלפיה והשמועות השונות על המאמנים השונים שמועמדים למשרות הפתוחות ברחבי הליגה מעלות אותם שמות שוב ושוב – מייק ד'אנטוני, טיירון לו, דייב יגר וקני אטקינסון (פחות מהשאר), אנשים שכבר היו מאמנים ראשיים באן.בי.איי. השאלה היא אם זה מה שהקבוצות באמת צריכות.

אחרי המינוי של ריברס יש 5 קבוצות NBA שמחפשות מאמן, 4 מתוכן היו בפלייאוף בשנה שעברה: יוסטון, הקליפרס, אוקלהומה ואינדיאנה (ניו אורלינס החמישית). מתוכן יש 3 קבוצות שינסו להתחרות על אליפות או על הגעה לסיבוב השני/גמר אזורי בשנה שעברה כשעדיין לא ברור מה אוקלהומה סיטי מחפשת. המאמנים שיש בשוק, אולי מלבד לו כשאנחנו לא יודעים מה הוא שווה כמאמן ראשי בלי לברון ג'יימס, הם מאמני עונה סדירה טובים שלא הצליחו בפלייאוף – ד'אנטוני, יגר ונייט מקמילן למשל.

לכן הייתי רוצה לראות קבוצות יוצאות מהלופ של אותם 30-35 שמות שחוזרים על עצמם. ניק נרס, אולי המאמן הטוב ב-NBA, הגיע אחרי ניסיון אלטרנטיבי כמאמן ראשי (בג'י ליג ובבריטניה) וכמה שנים כעוזר מאמן בטורונטו. ג'רי סטקהאוס עשה משהו דומה בקבוצת ליגת ההתפתחות של הקנדים ובמכללות עם ונדרבילט. סם קאסל עוזר מאמן במשך שנים בליגה, בקי האמון עוזרת מאמן מוערכת מאוד בספרס ויש עוד מועמדים, בין אם בקולג', ביורוליג או במקומות אחרים. לא כל מאמן בלי ניסיון NBA יהיה נרס, אבל אם קבוצות מחפשות מאמנים שיעשו את ההבדל בפלייאוף יכול להיות שהפתרון יגיע ממקום אחר. ברוקלין ניסתה את זה עם סטיב נאש, יש לי תחושה שהיא לא תהיה האחרונה.